יוגה- מסורת של יחסים

אדם שיש לו חלל לא צריך מישהו שימלא עבורו את החלל. כשיש חלל אדם הוא מלא. כשאין חלל אדם הוא חסר וזקוק למישהו/משהו שימלא אותו.

עמיחי:

"אנשים משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם."

"אני עשוי משאריות בשר ודם ומשרידי השקפות עולם."

"ככל שמתרחקים מן האהבה, אנו צריכים להרבות בדיבור."

"הגוף הוא הסיבה לאהבה, אחר כך הוא המבצר השומר עליה, אחר כך הוא הכלא של האהבה. אבל כשהגוף מת, האהבה יוצאת חופשית מתוכו, ובשפע גדול, כמו מכונת מזל שנשברה, בבת אחת שופכת מתוכה בצלצול רועם את כל המטבעות של כל הדורות. ראי, כשם שהזמן אינו בתוך שעונים, כך האהבה איננה בתוך הגופים..."

ההבנה שהיחסים שבחיינו הינם שדה האימון הטוב ביותר עבורנו. כלומר שם נעשית העבודה שלנו.

יחסים כמו הבסיס/ המצע לחיים: "האחד התרחב לרבים לצורך יחסים" נאמר בגיטא. אכן התרחבנו אבל באותו רגע גם התרחקנו מהכוונה ומהות. טעינו אולי כי לא הבנו או התבלבלנו. האווידיא מופיעה גם כאן. ישנו פסוק בוודות שאומר שמי שאינו מסוגל לסייע למי שלצידו לצעוד לעבר שלמות רוחנית, אל לו להיות בעל, אישה, אב, אם, מורה, מלך, חבר – כלומר אל לו לקחת תפקיד בתוך יחסים. או באופן החיובי יותר, עליו להתכונן במלוא האחריות וההבנה לתפקיד שכזה. התרבות הוודית נשענת על הנחות יסוד רוחניות. כלומר אני לא הגוף הזה אלא נשמה נצחית. סבל מקורו בהתקשרות אנוכית לחולף. אהבה ונתינה הינם טבעו האמיתי של העצמי. מטרת חיי אדם היא הגשמה עצמית. מטרת החיים אינה סיפוק צרכי הגוף, הסיפור, הדמות. אם אכן כך היה הדבר האובייקטים היו מושא אהבה והערצה כיוון שהיו מאפשרים זאת. מכיוון שאינם כאלה, אין הם העניין בבואנו ליחסים ולאהבה. אהבה היא בעלת טבע של צוף. מתוקה ואין סופית. היא טעם החיים. חכמי הודו אמרו: האהבה מגיעה לכדי מימוש רק כשנעלמת תחושת האני והאחר. טעות בסיסית בהבנה לגבי יחסים – מקורם, מטרתם, זילותם, הקשר שאט אט מתפתח ומעצים את הדמויות ביחסים ומשם את הנפרדות, הניתוק, הסבל ובעיקר את האי-אהבה. כמו הגענו למצב ששני עולמות לא באמת נועדו להיפגש אלא עולם נפגש עם עולם ומשמר ע"י כך את עולמו וה"אהבה" שהפגישה לאט לאט כבר לא מוצאת את עצמה, מקומה, תוקפה.

חברות אמיתית נרקמת בין שני אנשים ההולכים יחד כברת דרך של שבעה צעדים (הרמב"ם)

מוקטננדה: האהבה ממלאת את העולם. היא בכל פעילות, בכל מיומנות. אך כדי לחוות אהבה שלמה יש לחדור עמוק אל הפנים... האהבה הפנימית, שהיא אהבה אמיתית, היא כה מרתקת, שנשארים שקועים בה. היא כה יפה, שכשמשיגים אותה לא נוטשים אותה. כדי להשיג אהבה חייבים להפוך לאהבה. רק אוהב יכול לחוות אהבה. כל עוד נשארים שונים מאהבה לא משיגים אותה.

אגו לעולם לא יוכל לאהוב אגו.

"התמסרות מושלמת לזה היא ויתור על מבטחים אחרים" (סוטרות האהבה של נארדה פסוק 10)

בהקטי מתרחשת כאשר אין מכשול העומד בפני נועם העצמי. (החכם שאנדיליה)

אהבה היא הפרי של עצמה.

מימד של יחסים

בבואנו לגעת במימד זה יש לחלק זאת לשניים עד לרגע שלא תהיה עוד חלוקה אלא אחד שהוא שלם. חלק ראשון נוגע ביחסים שיש לנו עם עצמנו. טיבם, מהותם, הבנת היחסים והמפגש איתם במציאות היום יום. מהי אותה הבנה? ממבט ראשון של אהבה אנחנו מבינים שאנחנו "לא שם". לא ביחסים ולא באהבה. אפשר שמטרת התרגול תהיה להגיע למצב של צלילות. למצב בו המבט רואה את הכל מתוך הרואה שמישיר מבט על הכל כמו לשאול – "מי זה זה שמסתכל על הכל?" התרגול קיים עבורנו על מנת ליצור את אותה צלילות שתאפשר לנו לראות את הדברים אפילו את התנועה שבתוך הדברים. עלינו להגיע לצלילות מתוך כל העכירות והמצבים, מתוך כל ההזדהויות והתגובתיות, כדי לראות את הדברים נכונה ונכוחה. זה מיד לוקח אותנו לסוגיית האמת – הסאטייה. אנחנו נולדים לא צלולים כלומר עם קארמה ואין לנו יכולת לראות או לומר את האמת כיוון שהדברים אינם קורים או נאמרים מתוך זה שנמצא בפנים ומסתכל על הדברים. האם בכלל אנחנו נמצאים במצב תודעתי שמאפשר לנו לראות את הכל? ההכרה משוחדת. השוחד עצמו הופך אותך לאט לאט קרוב יותר למי שנתן לך את השוחד. כלומר להכרה. אנחנו משוחדים ע"י ההכרה. פה מתחיל התרגול. יש להכיר בזה, לפגוש דרך כל המצבים את הבעייתיות שבזה, ולהבין האם העניין הוא לחיות בחוץ או בפנים? האם יש פה מקום לנוכחות או להרשים?  קודם כל המסתכל/המבט שבתוכי הוא זה שצריך לעבור התמרה. כל אדם הוא קרוב לעצמו. הוא אינו יכול לפעול נגד עצמו. אבל הוא משוחד מתוך הדמות שלו שהיא צרה, מוגברת, רוצה, לא רוצה ונצמדת כי מפחדת. זהו המנגנון. כיוון שאי אפשר לפעול נגד הדמות נהיים עם הזמן עוד יותר משוחדים ממנה עד שפשוט כל הזמן מאמינים לה ועוד חושבים זאת לאמת. "זוהי האמת שלי". לא אמת. ולא שלי. השחרור מההכרה והדמות הוא ההארה. נדלק האור על היחסים עם עצמך ועם כל אדם אחר.

היחסים עם אחרים

כשאתה מבין שאתה לא שם. אתה מבין שאחרים לא שם. כשאתה לומד על חמלה ביחס למקום הזה בעצמך אתה מגלה חמלה כלפי היחסים וכלפי האחר. מתי בדיוק מסתיימת הציפייה שאחר יהיה כמוני, יהיה אני, יהיה דומה. לא נפגשנו על מנת להעצים את הדמות האחד שלי השני ובטח לא את דמותי שלי. באנו אל היחסים על מנת לפגוש את העצמי, באחר ובתוכי. ההרגל הוא שמימד היחסים בא לפרגן לדמות ולהנעים. ברגע שכבר אינו משרת את הדמות שממול, תם עידן היחסים. בהבנה עמוקה של יחסים יש להכיר במקום בו האחד התרחב אל אותם יחסים כדי לפגוש את עצמו ולאפשר מפגש לאדם נוסף עם עצמו לכן הרבה פעמים אנחנו אומדים את היחסים בשאלת השקט. האם שקט לי שם? האם באותם יחסים אני מצליחה להיות אני עצמי ולפגוש את העצמי באחר שמולי? האם אני רואה אותי כמו שאני רואה אותו/ה?

בגדול המטרה היא לא לאהוב את האחר. המטרה אינה גם לאהוב את עצמי. שתי קיצוניות. טבע האהבה הוא העצמי. השאלה היא אם לאותו עצמי יש מקום? אם פגשנו בו על מנת שהוא יפגוש את הכל? בהנחה שלא יהיה זה האני/דמות שתמשיך לאהוב ובאותה נשימה לא לאהוב. המימד הוא לא הזמן. המימד הוא החלל. מה שמחוץ לזמן. חללים אנחנו סוגרים. שמים קירות, מחיצות, צובעים, תולים דברים. במקום שהחלל יהיה פנוי הוא בכל יום הולך ונסגר וסוגר עלינו. למה? הדמות חושבת שהיא עובדת בתוך היחסים. במקום שלא תהיה בכלל. שנוותר עליה. שנרחיב את החלל. אהבה קיימת לכולם. היא טבע הראשוני של כולם. היא יכולה רק לחבר בין כולם. אבל התבלבלנו בה, התבלבלנו במהות היחסים, האגו והאגוצנטריות נעמדו במרכז והחיים הם יו-יו בין כן ולא. אוהב ולא. ביחד ולחוד. מתי נשתחרר? אולי כשנהיה ביחסים. אבל אחרים ממה שמכירים. לכל אחד יש את מקומו להיות הוא עצמו ולאחר יש מקום לאחר לאפשר לו להיות הוא עצמו.

יש תחושה שהרבה סליחה עומדת על הפרק. מאתנו ולנו. כשעולה תחושת סליחה יש להבין – תוצאה מאוחרת פשוט של אי יכולת להיות בחמלה. חמלה לאחר שאינו הוא עצמו. בדיוק כשם שאני לא עצמי. וזה חוזר לממד הראשון של היחסים – קודם כל עם עצמי. יחסי צלילות, בהירות, ניקיון, אמת קירבה ואהבה.

אם נעבוד על העצמי שבנו נעבוד על האהבה שבחיינו. יוגה היא דרך לחיות מתוך ובתוך אהבה. בעיקר להבין את עצמינו. להכיר בכמה זה לא מובן. אם לא מבינים את עצמינו לעומק איך ניתן בכלל להבין את טבע היחסים? היחסים הם כמו מרדף שווא אחר משהו שלא קיים בכלל. אהבה אמיתית מתחילה במקום שבו מסתיימים החסרים. במקום לחפש את הכלים לספק את מה שחסר להפוך להיות הכלי הנכון שמשקף את המלא. העונג כמו החולף הוא כמו להמתיק עצב ע"י ממתק.  טרנספורמציה שלנו, ושל הלב. מדמות אוהבת לאהבה. מלהיות ביחסים בלי. ללהיות ביחסים עם.

כשאני מצמצם את 
האנוכיות שבי
נפתח פתח לקרבה
 שם אוכל לפגוש אותך