יוגה ומגע

בנוסף לשיעורי היוגה, אפשרות למפגשים פרטיים אחד על אחד דרך עבודה ביוגה תרפיה ובעיסוי תאילנדי (תאי יוגה): עבודה על גבי מזרן טיפולים בביגוד מלא דרך מתיחות, תנוחות, מניפולציות, הרמות, לחיצות ונשימות.

את התאי יוגה (או כפי שנהוג להגדירו "עיסוי תאילנדי") פגשתי לראשונה בתאילנד בשנת 1998. נשבתי מיד באיכויות, בקסם, בעוצמות, בשוני, בתנועתיות, במכלול השלם של התחושות הגופניות, נפשיות העולה מתוך אותו מפגש נדיר עם שיטת טיפול וריפוי עתיקת יומין אשר משלימה את היוגה באופן מדויק ונכון בחוויה שלי.

חודשים ארוכים נשארתי בתאילנד, יושבת על החוף, מתבוננת ולומדת מהנשים המקומיות המבוגרות כשכפות ידיהן כה מנוסות ואוהבות מטיילות לאורך גופם של אלו המתמסרים, מרפים ונפתחים...

כששבתי לארץ התחלתי לימודיי במכללת מדיסין, משם למכללת רידמן, המשכתי במכללת "שלוס" ואז נפלה בי הזכות הגדולה לפגוש באלפונס טרשל- מורה נדיר שגרם לי במפגש הראשון עמו להזיל דמעות. שנים עברו, נפגשתי עם אדם נדיר שלימים יהפוך להיות המורה, המלווה, הרוח שנושבת בתוכי, שמעון בן אבי, אתו עברתי קורס מורים ועד היום לאורך כל השנים ממשיכה ללמוד אתו וממנו. אישה נוספת נדירה ומיוחדת איתה נפגשתי בעודי מתהלכת היא ציפי נגב איתה למדתי את היוגה של המעמקים, סדנאות עם מורים מחו"ל, השתלמויות, אך בעיקר למידה עצמית מתוך מפגש יום-יומי עם החיים.

עם השנים, הלימודים, המפגשים עם אנשים, מטופלים, טכניקות, מורים ומטפלים נוספים, הלכה והתהוותה לה דרך טיפול, מגע ותנועה לא שגרתית. טכניקות, מתכונים, תרגילים התמוססו לתוך תנועה, ריקוד של מגע מתוך אהבה גדולה, זרימה מתוך הקשבה לחיים בתנועה. ככל שלמדתי את עצמי דרך היוגה למדתי את עצמי דרך הטיפול במגע וזה מה שעד היום אני חולקת עם מטופליי.

מכאן אני תמיד מרגישה שהכותרת "עיסוי תאילנדי" בעיניי ולגביי היא מצומצמת. היה זה רק קרש הקפיצה. כמו ביוגה: כשזה מתחיל להיות עמוק יותר מהצורות או הטכניקה או התנוחות, כך גם הטיפול. אז מתחילים להגיע המקומות האמתיים שבכוחם לעשות שינויי. כמו המתרגל כך גם המטפל. בשלב מסוים, אחרי התנסות ואחרי זמן, זה עובר את הטכניקה, התעודות, ההגדרות.

המקום שבו אתה מבקש לפגוש את האחר זה מהמקום בו אתה בעצם מבקש לפגוש את עצמך וההפך. המקום האישי שלי היה עולם שלם של חיים ועשייה שהתנפץ פנימה ומכאן היה המקום לעולם חדש והרבה יותר קרוב, אמיתי ושייך  שהתגלה ונחשף מולי. אנו חייבים להיות קשובים לזרימה של החיים, לשינויים, לויניאסה – לעובדה שהחיים עוברים מנקודה לנקודה.

אם הינו שואלים מה היא מטרת הטיפול האמיתית הרי זה כתוב שחור על גבי לבן ביוגה סוטרה: המטרה היא להגדיל את החופש בתוכנו ולהפחית את ממד הסבל (2.2).

עד כמה זרימה/לזרום משמעותי בחיים? עד כמה זה משמעותי בטיפול? כיצד זה מתקשר לממד החופש? מהי זרימה? האם נוכל להתייחס אליה כאל ביטוי גס של מעבר אורגני והרמוני בין מנחים וצורות? אולי להיות בזרימה עם כל מה שזורם אצלנו בגוף? נשימה, דם, נוזלים, חמצן, חומרים, פראנה... להיות בזרימה עם כל מה שזורם בתוכנו. "הרגע פוגש את הרצף בנקודת האין סוף" נכתב ביוגה סוטרה ואלי המפגש פוגש רצף על מנת לגלות בתוכנו את האין סוף? על מנת לחשוף בפנינו את האפשרות שהכול ניתן לשינוי ועל הכול ניתן לעבוד...?

איך זה עובד בהבנה שלי?

איורוודה אומרת: מיהו אותו אדם אשר יש לו את האי-נחת/מחלה, ולא מהי המחלה שיש לאדם. אם כן מיהו האדם? מפגש/טיפול מתחיל תמיד בשיחה, ממד שיכול לשבור מחסום ראשון, שיחה כנה, פשוטה, לב פתוח, הקשבה עמוקה, מציאת היחס הנאות והנכון למען אותו מפגש שיאפשר קירבה.

שימת לב במהלך הטיפול הינה לתגובות, לגמישות/חוסר, לפתיחות/חוסר, למקומות רגישים או דורשים, יכולת/אי יכולת להרפות, ובסיום מפגש המגע הבדיקה המשותפת איך הייתה התחושה, למה המטופל שם לב, ומה אני חשתי, היכן זה יושב עבורו/ה? האדם המקבל מקבל במה לשקיפות על ידו ועל ידי עם המון עדינות וצניעות. כמו מקבל מראה דרכה הדברים נראים באופן שקוף וכנה.

המטרה שלי: לתת למטופלים לפגוש את עצמם, דרך גמישות, הרפיה, נשימה, קבלה/נתינה, התמסרות, הכלה, אמונה, אמון, ביטחון. אין בי כל רצון שיפגשו בי, אלא שבמפגש המשותף יוכלו לפגוש את עצמם, לכן הזרימה הזו, מחזירה למקום כל כך טבעי, כל כך עמוק, למקום יותר חי. וחי זה אומר מודע לחיים, חותר למקום טוב, שואף להתמודד עם מקומות לא נוחים, מעוניין בשינוי. כמטפלת לא אוכל לעשות שום שינוי, המטופל יעשה הכול בעצמו. לשם כך הוא צריך להיות פתוח, מוכן, אמיץ, כנה ופה אני באה לתמוך עם כל הכלים העומדים לרשותי.

אם במשך הזמן (כי זמן זה דבר שמשנה כל מערכת יחסים), יוכל המפגש כבר לא להיות בין מטפל/מטופל, כבר לא שניים בהגדרה שונה, אלא דרך המגע להעביר את התחושה ששניים הופך לאחד, יוכל הטיפול להפוך להיות כמו ריקוד של נשימות ונשמות.

המורה שלי אומר: האפשרות להגיע למקום בו נגמרת האינפורמציה ומתחילה הטרנספורמציה.

הידע הופך לידיעה עצמית פנימית של המקבל, הצורה הופכת נמסה אל תוך הנשימה.

טיפולים לא יכולים להיות סדרה של.... לא יכולים להיות מתכון פר זמן, מטפלים לא מגישים אקמול.

טיפולים הם עד הרגע בו המטופל ירגיש שקיבל את ההכוונה להיכן המתג נמצא. את האור יהיה עליו להדליק בעצמו. כל מה שעושה המטפל הוא לכוון אותו לשם, שיהיו בו הכלים להוביל את עצמו לשם. להשריש בו את האמונה כי זה אפשרי. לכן הזמן הוא בידיו של המטופל. מהניסיון שלי מפגשים מסוג כזה נמשכים לעיתים רגעים ולעיתים אף שנים... ושוב זה כבר לא טיפול ברמה של לטפל זהו מפגש בסופו של דבר בו המקבל מקבל באמת זמן, מקום ומרחב לפגוש את עצמו בתוך גלגל החיים שמשתנים וזורמים כל הזמן.

הטיפולים נעשים על גבי מזרן טיפולים בביגוד מלא.

משך הטיפול בין שעה לשעה וחצי.