הרהור בסוגיית ההתמדה

כאשר אני באה לגעת ולהביט אל תוך אותה מילה ולהתייחס אליה בהקשר לחיים וליוגה עולה בעיניי רוחי פטנג'לי כאשר הוא מבקש לטעון ש"התרגול נעשה בהצלחה רק כאשר הוא נעשה בהתמדה ולאורך זמן" (1.14) או כפי שכותב דסיקשר בפרשנותו לאותה סוטרה :"רק כאשר התרגול הנכון מתקיים למשך זמן ארוך, ללא הפרעות ומתוך גישה חיובית ומידה של להיטות – הוא עשוי להצליח".

אני ניגשת עוד צעד פנימה ומבקשת להרחיב את השיחה ביני לבין היוגה וכמה שמתאפשר עבורי לבדוק בכנות היכן היא ההתמדה בתרגול ומהו התרגול בהתמדה וכיצד שניהם יחד שומרים אותי כאחת שפוסעת חרישית בדרך... האם התמדה היא להתמיד בתרגול האסאנות? האם התמדה היא לתרגל את הסדרות? האם התמדה היא ללכת לסטודיו או למורה אותו בחרתי לי למאור? האם התמדה תלויה באחד מאלו? היכן אני ביחס לאלו ומשם מה זו אותה ההתמדה בעצם שאני מבקשת לאמוד? פתלתלה היא דרך היוגה, עליות, מורדות, מישורים, שאלות, מצבים, מורים ותרגולים... כשהכול ברוח של שינויי איפה אני ממקמת את ההתמדה שלי? ואולי היא מחוץ לכל זה? אולי היא לא בכלל בזה? אנשים מסוימים מתחילים את המסע בתוך היוגה ולאחר פרק זמן כזה או אחר מבקשים להפסיק, לסיים, להחליף... אנשים מסוימים נשארים תקופות שוב יוצאים ושוב חוזרים, אחרים מרגע כניסתם נשארים ונשארים, מפנימים ומבינים שאין זו אופנה חולפת או פרק בספר החיים. היכן כאן ממוקמת ההתמדה שלהם?

אני שבה אל פטנגלי ומבקשת את חוכמתו שתניח אור בהיר יותר במרחב הזה. בפרק התרגול (הלא בזה עניינינו) בסוטרה הראשונה בה הוא מסביר מהו תרגול היוגה ומה נדרש בעבור כל פעולה שנעשית בשמה הוא כותב: "על תרגול היוגה להפחית את הפסולת הן ברמה הפיזית והן ברמה המנטאלית, לפתח את היכולת שלנו לבחינה עצמית ולעזור לנו להפנים שבסיכומו של דבר אין לנו שליטה על כל מה שאנו עושים." מוסיף על דבריו דסיקשר ומבקש לטעון שאם התרגול אינו ברוח שכזו - ערכו יהיה מוטל בספק. אם ערכו של התרגול, בכל מימד שהוא, יהיה מוטל בספק אין בנו שום אפשרות להתמיד בו ואולי בנקודה זו באמת נפסיק את התרגול או נצא לנו לדרך אחרת... אך אם ערך התרגול בסרגל הזמן אינו מוטל בספק ההתמדה מבוטחת להולך בדרך הזו.

פטנג'לי שב ומחזק ידינו ואומר: "דרך אמונה אשר תיתן די כוח כדי להשיג הצלחה כנגד כל הסיכויים – יישמר הכיוון. הגשמת המטרה של היוגה היא רק עניין של זמן" (1.20) אמונה שווה להתמדה. היא הביטחון הבלתי מעורער כיוון שבראש ובראשונה היא מופנית פנימה. כאשר אני מתרגלת אמונה אני קודם כל מאמינה בעצמי ומחפשת את האמונה בתוכי. כאשר אני מתרגלת התמדה אני קודם כל מתמידה בי ומחפשת שההתמדה תהיה בעצמי שבי.

בעודי צועדת במסע החיים, במסע היוגה, אני נחה לרגע... שואפת ונושפת באיטיות ומבינה שההתמדה אינה תלויה בדבר מלבד להתמיד בי. אני מבקשת להתמיד בלהתבונן, להתמיד בלמידה על עצמי, להתמיד בהקשבה, להתמיד ברצון להתקרב, להיות עוד כנה, עוד בהירה, להתמיד במשאלה להתרחב ולאפשר בתוכי עוד מקום לדממה ולאהבה. התמדה בתרגול האסאנות, התמדה בתרגול העצמי או בהליכה לשיעורים בסטודיו, ההתמדה בכמה, איך ואיפה הפכו להיות בסה"כ פועל יוצא... נספחים... אני בוחרת היום להתמיד בי... וכל האמצעים כשרים. אני מבקשת שההתמדה תהיה במבטי כדי שאוכל תמיד להמשיך ולהביט פנימה ולעומק, שתהיה באוזניי שאוכל להמשיך ולהרחיב את הקשב אל הפנים, שתהיה בליבי שאוכל להמשיך וללמוד על אהבה שאינה על שום ומדוע וגמול אלא אהבה של נתינה , פשטות ותום...

במסורת שונה אך דומה ניכרת חוכמתו של לאו צ'ה ובמילותיו מתאר זה בדממה: "באפס מעשה הכול מעצמו ייעשה". אפשר שאכן התמדה שכזו בתרגול או במבט רחב בתרגול של החיים ידרוש מאיתנו הרבה פחות כוח או מאמץ עד אפילו כמעט ולא ומשם הכול כמו אסאנה, שיעור, תרגול עצמי, סידרה, כמה, איך, למה – הכול מעצמו ייעשה... ואולי בכך לגרום לתרגול אותו אנו מכנים כ"תרגול היוגה שלי" להיות טבעי יותר, מעצמו ייעשה, חלק אינטגראלי, בתוך השלם, אורגני, כלי עזר להתמדה שלי בי.

היום אני בוחרת להתמיד בלהיות אני עצמי. שאוכל לשאול ולענות: הנני...