רקמת החיבור
כמו הפאשייה אותה תרגלנו הבוקר, גם במציאות אנחנו חווים את רקמות החיבור. אנחנו רקמת החיבור בין מציאות העולם לבין עולם המציאות הפנימית המתקיים כל העת בתוכנו. רקמת החיבור מחברת אותי אל החיים ואת החיים אליי.
היוגה מציעה לנו רקמת חיבור בין החיים לעצמינו. ההזמנה עבורנו תהיה להחיות את היוגה כרקמה מחברת ולא להשאירה כתרגילי גוף על מזרן או רעיונות רחוקים ופילוסופים על מדף הספרים בספרייה.
בדיוק כפי שהפאשייה נותנת לנו את חופש התנועה, רקמת החיבור בחיים נותנת לנו את החופש לנוע אותם. השאלה המהותית היא האם בחיינו אנו עושים עבודה על חופש? ומה זה חופש באותה נשימה?
החופש לפי היוגה יהיה להפעיל את החיים במקום שהחיים יפעילו אותי. אדם חופשי מפעיל את עצמו ומפעיל את חייו.
כשחיים נתפסים כמכונה משומנת היטב או כמנגנון מחוקק בקפידה אין חיים לחיים. לכן מהותי המקום בו אנחנו עושים עבודה על חופש.
יש להבין שניתן לשלול מאדם את כל הונו, נכסיו והישגיו אך לעולם לא את החופש שלו להיות מי שהוא. כשאנחנו לא חופשיים אנחנו גם לא מתנהלים מתוך חופש מה שפוגש פנימה הרבה כאב ותסכול.
הבחירה עצמה תמיד חופשית. וזה הכרחי לחיים רוחניים. כשאתה מזהה ומבין שיש מנגנון, אתה יכול להתחיל להתנהל ולחיות לא רק מתוכו אלא גם מתוך החופש שקיים בך.
המילה חובה נתפסת פעמים רבות כמילת שלילה לחופש. כמו הדבר שאנו חייבים מנצח את הזכות אליה אנו זכאים. לעיתים אנו מוצאים עצמנו זועקים לאותה זכאות ברגעי משבר או אפיסת כוחות.
האם נבין מה ההבדל בין התחייבות למחויבות?
האם החובה היא ראשית כלפי העולם או כלפי עצמי והחופש שבי?
מהי חובתך? והיכן היא נמצאת אם בכלל בעולמך?
ההתחייבות היא חיצונית. המחויבות תמיד פנימית.
"זכותך היחידה היא חובתך היחידה" אומר קרישנה לארג'ונה.
מה שחובה עלינו חבוי בתוכנו. אנו חייבים וחבים את זה לעצמנו.
נמסטה.