משמעות לחיים

החיים - האם כל זה מסתכם בלהחזיק מעמד? האם זו התובנה בה אנו מסתפקים כל בוקר מחדש?
בספרו "כוחו של הרגע הזה" כותב אקהרט טול: "בסוף חייך על מצבת הקבר יבלטו לעין שלושה דברים: התאריך בו נולדת, התאריך בו נפטרת וביניהם יהיה מקף קטן...". רוצה לומר לנו טול שבסופו של דבר או בסופם של חיינו יסתכמו כל השנים, החוויות, המצבים, האנשים, התחושות, הסיפורים, לכדי מקף אחד קטנטן.... ובכך יסוכמו למעשה החיים גדושי הרגעים.

אי-נוחות לפתע עולה ועמה שאלה: האם זוהי המהות האמיתית של החיים? האם בכך הכל יסתכם? במקף?
המודעות ועמה התבונה הפנימית משיבה שלא... זה לא ייתכן.
כל יום מתחיל וכל יום נגמר. כל תאריך מגיע ואחריו מיד התאריך הבא. בין כל אחד מהם כמו אותו מקף מגיח. אך במודעות שלנו אנו מבינים שבין כל שני דברים חייבת להיות משמעות, הרי לא הגיוני שרק נחזיק שם מעמד.
בחיים אנחנו לא מחזיקים מעמד אלא שואפים למשמעות גדולה יותר מכך.
במקום עוד יום, שיגרה, חיים של משבצות בלוח זמנים שבועי ומטלות של אין-ברירה, אנחנו מתוך נוכחות והקשבה - צומחים וצומחים.
מנצלים רגעים חד-פעמיים כדי להתפתח, לגדול, ללמוד, לצעוד עוד צעד אחד...

אולי בסוף יהיה זה מקף אבל בחיים עצמם נחייה מתוך משמעות הרבה יותר גדולה מכך. נשאל את השאלות, נאפשר את החקירה, את ההתבוננות, את החיפוש, נכיר בדרך כמסע, נתנסה, נעמיק ובעיקר נחשוף את המקום בתוכנו שם הבית נמצא שהרי זוהי המשמעות הכי נעלה. להיות הכי קרוב לעצמך, למי שאתה.

אין ספור מצבי חיים מכאן גם אין ספור אסאנות לתרגול. אם זוהי שאיפתנו למצבי החיים תהיה זו שאיפתנו לתרגול האסאנות שלנו. שלא נחזיק בהן מעמד. אלא שנמלא אותם במשמעות. שאלו יהפכו להיות אפשרויות, הזדמנויות, למפגש יותר קרוב ומשמעותי, אותו מפגש שלמעשה נותן להן קיום אמיתי. כיוון שקיום אחר, בו עוד יום ועוד יום חולפים, עוד אסאנה ועוד אסאנה נעשות, יסיים את החיים במקף אחד קטנטן ולא משמעותי... ומכאן שלא היינו בחיים אלו משמעותיים? שלא ניצלנו את המתנה אותה קיבלנו באופן חד פעמי? ואולי אפילו - לא באמת היינו בחיים??

בחיים אנו לא מחזיקים מעמד. באסאנות אנו לא מחזיקים מעמד. אנו לא כאן בשביל לשרוד ולחכות לסיום החומרי הבלתי נמנע. אנו כאן בשביל החיים, בשביל הצמיחה, בשביל המשמעות. נדמה שזוהי האפשרויות היחידה, הנכונה, והמתבקשת כדי לחיות.