מעגלים

"האיש הפשוט אינו מבין שכל חייו הם בעצם בית ספר צבאי לאימון רוחני, בו יש עליו לאמן את הגוף, התודעה והרגש כדי להשיג ניצחון בקרב על המוות והגשמה במסע של החיים"... (יוגאננדה)

"בכל מקום שתיכנס אליו תמצא את מה שאתה מחפש". מעגל הכאב מתואר ביוגה סוטרה בפסוקים 3-9 בפרק השני. אלו הם חמשת הקלשות – חמשת גורמי המכאוב/כאב. התפיסה או המבט שמציעה היוגה סוטרה הינה שקיים מסלול בלתי נראה לעין בו כביכול תחילת הדרך באווידיא (2.3) וסופה באבהיניוושה (2.9) ובמילים אחרות המבט אל המציאות היום יומית מתקיים מתוך פרספקטיבה מאוד מקובעת וצרה, מוגבלת ואף נגיד על סף מפתן האשליה (מאיה) מכאן מתפתחת תחושת אני (אסמיטא) ודימוי פרסונלי דרכם אתה מגדיר הכל כ"אני" בצורה דיכוטומית של רצונות ודחיות (ראגה ודוושה) מה שגורם להיצמדות אל החיים במובן הכי צר ומקובע שלהם וחוזר חלילה אל החיים מתוך מבט מצומצם, אני מצומצם (שחושב שכוח/כסף/נכסים/מוניטין יציל אותי משם). חוזר למעשה כל הזמן אל חיים כאוודיא אסמיטא וכו'... מציע לנו פטנג'לי בהמשך (2.10) את הפתרון לצאת מאותו מעגל כאב כמו מין לשבור אותו: התכנסות (פרטיפרסווה). כדי לצאת מן המעגל עלינו לצאת מן הקופסא. אותה אמירה בודהיסטית שמצהירה על עצמה: החוכמה היא תמיד משוגעת. אתה כנראה צריך לצאת החוצה כדי להיכנס פנימה. מהו התשלום? אתה כבר לא ב"עולם" לפחות לא בקונבנציות של העולם. שהרי כבר השכלנו להבין שהחוכמה/החיים/הקונבנציות לא הוכיחו את עצמם במבחן המציאות. המחיר: אי אפשר לדעת לאן תלך, המקום בו אתה נמצא ומתהלך הוא בלתי מוגבל. אולי בזהירות אפילו נגזים ונקרא לזה חופש?? בעצם..... לא לשם כיווננו מלכתחילה? אולי כאן ישנו איזה שהוא סדק ואנו מבינים שלמעשה אנו בוחרים בעצם שלא בחופש כדי להיות בחופש למרות שכל מה שביקשנו מההתחלה היה חופש!!! והנה לנו המעגל/ הסמסרה/ הגלגול... המפגש עם המציאות עד להיצמדות עם המציאות (או הפחד שמא לא תהיה כבר מציאות) ושוב המפגש איתה. משהו חייב להשתנות... פה בנקודה הזו קורת הטרנספורמציה שראשיתה בראיית הדברים נכוחה. במבט פנימי ונטול סמכות וסמיכות.

"וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושלכות. וכל עונה כל כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיה מאושר. אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום" (חנוך לוין מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל")

בכל המסורות ישנה התייחסות למעגלים באשר הם. מעגל אולי מדמה מרחב וחופש אך גם חונק וכובל את מי שבתוכו להישאר כלוא בו. מעגל הכאב של היוגה, מעגל הסמסרה בבודהיזם, גלגול הנשמות ביהדות וכן הלאה. אפשר שהאנשים החופשיים מקטגוריות המרובעות ומהמעגלים העגולים הנם חופשיים בהווייתם.
"אין דרך לא להיות אתה עצמך.
אין משהו במקום אחר.
אחרי שהבנת מתחילה העבודה.
אחרי ההארה – באה הכביסה." (שיר יפני)
מבקשים להיות עצמנו ועדיין להמשיך בכל מטלות חיינו. אפשר אולי ממקום אחר. אפשר אולי ממבט אחר.

בשיח בין קרישנמורטי לאדם הנמצא על סף מותו מבקש השני לדעת מה קורה לאחר המוות. "מדוע אתה משתוקק כ"כ לדעת זאת?" שואל קרישנמורטי. "הלא כולם משתוקקים לדעת זאת?" עונה השני. "ייתכן שכן, אך אם איננו יודעים מה פירוש הדבר לחיות, כיצד נוכל לדעת מה פירוש הדבר למות?" עונה קרישנמורטי.

החיים על סקלת הזמן כלומר חיים-מוות מפספסים לרוב את התשוקה הפנימית לדעת מה זה אומר "לחיות". החיים מתוך אווידיא ועד אבהיניוושה מפספסים את החיים כולם ובוודאי את זה אשר חי אותם. לרוב זמן מגדיר הכל. האם נוכל לחיות חיים שלא מתוך זמן אלא מתוך מקום? לאפשר מקום במקום למדוד זמן. לאפשר מקום לעצמי להיות מי שאני במקום שזמן יגדיר אותי. מקום להכל. מקום להתנסויות, מקום לחופש, מקום להיות אדם חופשי ממעגלים, מרובעים וכל יתר הצורות?

"אתה אומר שהידוע עדיף על פני הלא ידוע, אך מה שידוע הוא כה מצומצם, קטן, מוגבל. מה שידוע הוא סבל, ועם זאת אתה מבקש שהוא יימשך. הלא ידוע גדול לאין שיעור מהידוע. הידוע הוא רק רפסודה השטה על פני האוקיינוס של הלא ידוע." סוף דבריו של קרישנמורטי בשיחה לעיל.

במסכם אבות נכתב: "הכל צפוי והרשות נתונה." פרופסור ליבוביץ' מסיים את אחד ממאמריו הארוכים ומציע: "הרשות נתונה והיכולת ניתנה ".
מבט חוזר אל סוטרות 3-10 בפרק שני אפשר שפוגש בנו פנימה ואולי המעגל והכאב שבו יתחיל תהליך של שינוי..

"מי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם,
העולם האמיתי נברא כשעוצמים את העיניים,
האמיתי הוא שם, כשאיננו פוקחים אותן שוב לעולם." חנוך לוין