מוקשה אופייה

כיצד פטנג'לי מצדיק את קיומה של היוגה?
ע"י כך שהוא קורא לה: "מוקשה-אופיה" שבתרגום לעברית אומר: האמצעי למוקשה, כלומר לשחרור. יוגה היא האמצעי לשחרור. הפילוסופיה של היוגה היא אמצעי על מנת להגיע לשחרור.

האסאנה מופעה בתוך היוגה סוטרה בשלוש סוטרות מתוך 196 ומכאן ממקמת את עצמה בתוך הפילוסופיה היוגית. נחבר אחד ועוד אחד והרי לנו שהאסאנה היא גם אמצעי להגיע לשחרור משום שהפילוסופיה כולה היא אחת שכזו. איך האסאנה יכולה לעזור לנו להשתחרר וממה???
על פי אותה פילוסופיה שורש הבעיה נעוץ במילה אחת שאומרת הכול: אווידיא. האוודיא מבקשת לטעון את העובדה שזה לא שאנחנו לא יודעים. מה שאנחנו יודעים אינו נכון. הצורה בה אנו תופסים את העולם וחיים על פיה, הפרספקטיבה היום-יומית, הפנומנאלית, אינה נכונה. החיבור המתמיד שאנו עושים שמוביל במיידית להזדהות עם הדברים הינו מוטעה.

איך נוכל להבין את האסאנות שאנו עושים בצורה יותר מעמיקה כדי שאלו לא יהיו רק צורות וחוויה טובה ומשחררת לגוף שלנו אלא ממש כלי כדי לעמוד מול הבעיה שלנו – ההזדהות?

התפיסה היוגית אומרת שאנו מורכבים לא רק מגוף אחד אלא למעשה מחמישה. הרובד הראשון אותו למעשה אנו מחשיבים לגוף שלנו נקרא אנא-מאיה-קושה והוא נחשב לגוף המזון: הרובד הפיזי של ההוויה שלנו, הרובד הראשון, הגס, החומרי, מערכת השלד והשרירים.
נסתכל על המילה אסאנה: אס=לשבת. אנא=גוף המזון, כבר מעצם המילה שניתנה לאותה צורת גוף שאנו מידי יום עושים על מזרן היוגה שלנו אנחנו מבינים שהכוונה היא ש"נשב" בתוך הרובד הפיזי, שניכנס פנימה ממנו. בשפה נוספת נוכל לומר להיות כמה שיותר קרוב למימד הלא מובחן, עם האנרגיה, עם המשהו שנמצא בכל דבר. כאשר אנו מתרגלים נבדוק האם נוכל לתת לדבר הזה להנחות אותנו, לשפה ממקום אחר. לתרגל מתוך המקום הכי עדין, כך שאנו קשובים לחוויה של הרטט מבפנים.

האנא-מאיה, הצורה, המון פעמים סוגרת אותנו. כאילו אנו יוצרים צורה וסוגרים בתוכה את החומר ומכאן הוא מפסיק להיות מחובר לאין-סוף. עלינו להשתמש בצורה אך ורק על מנת להיות חופשיים ממנה וע"י כך לעמוד פנים אל פנים עם התפיסה השגויה של החיבור, של ההזדהות, של האווידיא.

אנו משתמשים בשפה של האנא כדי להיכנס אבל לא נשארים בתוכה אלא מעמיקים משם אל הלא מובחן, כמו להחיות את הנקודה הכי עמוקה בתוכנו כשכל יתר הכוחות מתבטלים.
עלינו לזכור שחומר הוא חומר ברגע ההזדהות משום שכך הוא למעשה יוצא מהשדה של האין-סוף ואנו ממקמים אותו בעולם החומר, שזהו למעשה עולם הסוף.

אסאנה= לשבת בתוך האנא, לרדת ללא מובחן, לשדה אחר, של אנרגיה. איך האסאנה אם כן הופכת להיות פילוסופית? אמצעי לשחרור?
ברגע שהתנועה לא תבוא מתוך הצורה ולא תזדהה איתה אלא תגיע מפנים. אנו מתרגלים מנחים רבים ודרכם חושפים עוד הרבה מנחים בתוכנו: רגשות, מצבים, עומסים... אנו חושפים את היש. לא נוכל לחשוף משהו אחר. היוגה עבורנו חושפת את היש וכשרוח זו נושבת בתוכנו בתרגול ההנחיה שלנו את עצמנו נהיית יותר ויותר שקטה.

שורש הבעיה טוען פטנג'לי הוא הסמיוגה שאנו עושים: החיבור המוטעה בין הרואה לנראה, בין המתבונן לבין מושא ההתבוננות. יש למנוע כך הוא אומר את התפיסה שהחיבור הזה קיים. כלומר לא לזהות שום דבר עם עצמך. לא נתיימר אך נוכל לפחות להתחיל ולהאיר את אותו רעיון ורק לשים לב לכל מה שאנו מזדהים איתו, כל מה שאנו מזוהים איתו, ומתוך זה האם יש בידינו את התבונה להפחית את אותם דברים? פחות להזדהות עם הדברים? בהמשך מוסיף פטנג'לי ואומר שכשהזיהוי לא קיים יותר מה שנשאר זה הקיווליה שהיא מטרת היוגה. השחרור.
איך הוא מצדיק את היוגה? אני חוזרת להתחלה. בכך שהוא טוען שהיא מובילה אותנו לשחרור. אנו בחרנו לעשות זאת בין היתר דרך האסאנות. מכאן שאלו אמורות להיות לנו כלים לבחון מצבים, לחשוף מצבים, לרדת עמוק יותר מהאנא-מאיה מהרובד הפיזי אל הלא מובחן ולבחון כמה אנחנו יכולים להפחית את ההזדהויות שבנו.

אסיים בשלושת הסוטרות הנוגעות באסאנה. לא אוסיף את הבנתי האישית אלא אשאיר זאת לכם. הסוטרות כתובות כחוטים, משפטים, על מנת שאנו נרחיב עליהן מתוך מבט אישי ופנימי. נסו לקרוא את הסוטרות דרך עיניים חדשות ותנו לעצמכם לראות את הנוף דרכן בהתאם. ואולי המהותי מהכול: בפעם הבאה על מזרן היוגה תנו להבנות ולסוטרות האלו לבוא אתכם.

2.46 אסאנה היא נינוחות יציבה.
2.47 שלמות האסאנה מתאפשרת מתוך הרפיה והליכה/או התמזגות אל עבר האין-סוף.
2.48 כתוצאה מכך היוגי אינו נשלט עוד על ידי צמדי הניגודים.