יאמה וניאמה

ההתפתחות היא בלזהות

ראשית מרחק... ורק אחר כך האפשרות להתקרבות. כיצד נוכל להתחיל להתקרב טרם זיהינו כמה רחוק אנו נמצאים ברגע זה?

מרחק... עולם והתנסויות. המפגש שמתרחש עם החוץ. אחריו באופן שהולך ומתקרב, עם הגוף, הנשימה, החושים, הריכוז, ההתבוננות הפנימית וכלה בחופש פנימה להיות אתה עצמך. קרוב ככל שניתן. תחילת הדרך במחויבות פנימית להיות בדרך. להיות בדרך חזרה אלייך ולהיות בדרך חזרה אל העולם. תחילת דרכה של היוגה במובן השלם שלה: יאמה וניאמה. האבר הראשון והשני מתוך שמונה – אשטנגה יוגה.

היאמות:

אהימסה (אי-אלימות): היום אני בוחרת לקרוא אותה במובן של שלום. אתה מתחיל את הדרך בשלום. בוחר להיות שלם עם מי שאתה. אי אפשר להתחיל ולצאת לדרך מתוך מלחמה או כוח. המפגש הוא שקט, תומך, שואף להישאר שלם ולהיפגש עם מה שעולה מתוך שלום. ללא פגיעה.

סאטייה (כנות): כשאתה שלם אתה מוזמן להמשיך ולפגוש מתוך למידה וחקירה מהי האמת שלך. מי אתה באמת. אתה באמת יכול לפגוש באמת שבך, בדרך שלך, בדרך חייך. האמת אפשרית רק כשהשלם בנמצא ויש אמונה מלאה בו. האמת היא תוצר של השלם והיא מגיעה לאט לאט כשאנו מרגישים שיש שלום בתוכנו לגבי עצמנו. סאטיה אינה רק אמירת אמת, אלא לחיות באמת, לחיות באותנטיות מלאה במחשבה, דיבור ומעשה. לגבי האחר אנו מכירים ומבינים יאמה זו. חונכנו וגדלנו על ערך עליון זה האומר כנות, לומר דברי אמת, לא לשקר. אך שאצבע פונה החוצה, ארבע אצבעות נוספות פונות פנימה. האם אנו מבינים מה הכוונה בלא לשקר לעצמנו? להיות כנים עם עצמנו? ואולי סאטייה מכוונת אותנו לחיות מתוך האמת הפנימית שלנו? לחיות עם עצמנו בכנות ולנתב את דרך חיינו בשם אותה אמתיות? האם כך אנו חיים? האם אנו חיים הכי קרובים לאמת שלנו? האם ההתנהלות שלנו מא' ועד ת' (שהרי המילה אמת היא אחת שכזו) בחיי היום-יום נעשית מתוך כנות פנימית ואמת גדולה ודגולה שאנו מגלים בתוכנו? ברהמה בוחר באלו שבחרו... אומרות לנו האופנישדות. בכל רגע אנו יכולים וצריכים לבחור. לצעוד בדהרמה (בדרך הנכונה המיועדת לנו), לראות את הא-דהרמה (לא דהרמה) ולבחור באמת, או לפחות להכיר בה ולעשות את המאמץ הטוב והנכון להתקרב אליה. עם הזמן נבין שזו הבחירה היחידה שאפשרית לנו. כמו אין לנו בעצם ברירה אחרת.

א-סטייא (אי-גניבה): כשאתה שלם עם מי שאתה ומאפשר לאמת להנחות, אפשר שתחושת מלאות מופיעה בחיים. אתה חווה אותם כמלא ולא כחסר. כשלם. ומכאן כבר אין לך צורך לקחת או לגנוב. במילים אחרות – להתנהל כלא אתה). הגנב גונב כשחסר לו. אתה לוקח משהו שאינו שייך לשלם שלך כיוון שאתה מרגיש חסר במשהו כרגע. אין את הסיפוק במה שיש, את הבנה של שלם, אין שלום ואין כנות פנימה עם היש. ישנו השלב שבו ההבנה שמה שיש זה מה שיש, וזה מלא בפני עצמו. מה ששייך לאחר, שייך לו. כפועל יוצא מאי-לקיחה/אי-גניבה אתה הופך להיות עוד יותר בנתינה. כבר אין צורך או טעם לקחת את שאינו אתה. לתת תמיד יש עוד. נתינה אינה גורעת מהשלם אלא רק מעצימה אותו.

ברהמהצ'ריה (תנועה לעבר האמת): עם כל הכלים האלו אתה מתחיל לנוע על ציר החיים כשלם, מתוך אמת ולכיוון האמת. פירוש המילה בסנסקריט הינו לנוע לכיוון מה שמהותי באמת. כלומר להצטרף אל החיים שטיבם תנועה, מתוך המהות שלך. במקום להתבזבז אחר הנאות החושים אתה הולך ומתמקד ונע לכיוון מה שבאמת מהותי לך וכך אתה פחות ופחות מוסח מדברים שאינם כאלו. ברהמצ'ריה מורכבת מהשורש צ'ר שפירושו "לנוע", והמילה ברהמה שפירושה "אמת" במונחים של אמת מהותית אחת. אנחנו יכולים לראות את הברהמצ'ריה כתנועה לכיוון המהותי. ברוב הפעמים משתמשים בה במובן של פרישות, במיוחד בכל הקשור לפעילות מינית. אך יאמה זו  פונה אל כל סוגי האנרגיות שבתוכנו וכל סוגי היצרים שבאמתחתנו. מתחת לאמת שאנו. ליתר דיוק, ברהמצ'ריה מציעה שניצור מערכות יחסים שמקדמות את ההבנה שלנו ביחס לאמת. הודו נותנת את הכבוד הגדול ביותר לחיי משפחה. לפי המסורת ההודית, לכל דבר בחיים יש זמן ומקום, ואנחנו מחלקים את מחזור החיים לארבעה שלבים הנקראים "אשרמות": הראשון הוא השלב של ילד שגדל; השני הוא שלב החניך - תלמיד החותר להבנה גדולה יותר ולחיפוש אחר האמת; השלישי מתרכז סביב בניית משפחה. שלב בעל הבית; הרביעי הוא השלב שבו הפרט – לאחר שמילא את חובותיו המשפחתיות – יכול להקדיש את עצמו כדי להשתחרר משעבוד ולמצוא את האמת המוחלטת. 
ברהמצ'ריה לא בהכרח רומזת על רווקות או נזירות, אלא שמשמעותה היא התנהגות אחראית ביחס למטרה שלנו, שהיא חתירה לאמת  וניתוב כל האנרגיות למען כך.

א-פריגרהה (אי-אחיזה): מתוך כל אלו אתה מוזמן לשחרר ולהניח מהאחיזה בכל מה שאינו תומך. אל תחזיק יותר, מבקשת יאמה זו, את מה שאינו נחוץ לך בדרך ההגשמה של מי שאתה, את מה או מי שאינו מאפשר לך לראות עצמך כשלם, ואת כל מה שאתה אוחז כדי לשמר תפיסה כוזבת של עצמך (הרגל, דפוס). עבור כל אלו זה זמן טוב ונכון ולשחרר.

אלו הן היאמות ברצף. וזוהי אכן הדהרמה, הדרך המיועדת עבורנו. הבסיס של היוגה. נקודת היציאה לדרך: שלום שמוביל לאמת דרכה אפשר לראות את מה שיש במקום את מה שאין או חסר, משם התנועה על גבי ציר החיים לעבר הגשמה מהותית וההזמנה המפתה לשחרר כדי להשתחרר מכל מה שאינו כהוא זה.
אלו הן השבועות האוניברסאליות הגדולות (maha-vrata) כאשר הן אינן מוגבלות לזמן, למקום ולידה או למצב העניינים. כלומר אינן מייצרות קארמה. אלו שבועות אוניברסאליות משותפות לכל בני האדם. כולנו סובלים מאותן הקלאשות ומאותן מצוקות והיוגה נועדה לכל אדם כדרך להשתחררות מהסבל. עבור היוגי היאמות הן השבועות הגדולות שמתורגלות באופן המלא ביותר.

ניאמות:

ואלו הן הניאמות: שאוצ'ה, סנטושה, טאפאס, סוואדיהיה, אישוורה פראנדיהנה. הערכים אליהם אנו מחויבים. האבנים אותן אדם מניח לפניו בחייו על מנת לפסוע דרכו את דרכו אל עצמו בתוך העולם.
פטנג'אלי מכיר את נפש האדם ויודע שהיאמה והניאמה נוגדים את הטבע האנושי הבסיסי, לכן הוא לא סתם אומר: עשו כך ולא כך, אלא הוא נותן טכניקות. הוא יודע שיש לנו נטייה להימסה (פגיעה), א-סאטיה (חוסר אמיתות), סטייה (גניבה), א-ברהמצ'ריה ופאריגרה (חמדנות ואחיזה). באופן דומה אנחנו נוטים ל: חוסר טהרה, חוסר שביעות רצון, העדר משמעת, חוסר התעמקות וחוסר התמסרות. לכן, בגלל נטיות אלו הוא אומר: כדי לסלק שליליות עלינו לטפח את היפוכה. אני רואה את הניאמות כאשר לא במקריות מופיעות בסדר הזה. אפשר שיש כנראה איזו כוונה ותבונה בסדר בו הן מופיעות ובסדר בתוכנו.

שאוצ'ה (מתורגמת לרב לניקיון/טוהר): סביר להניח שאין הכוונה לניקיון חיצוני בלבד אלא לניקיון פנימי. ומה הכוונה בלהיות נקיים מבפנים? אנו צריכים לבדוק עם עצמינו כמה אנחנו חיים בניקיון או בשקיפות פנימית. כמה אנחנו מחוברים באמת לעומק ההוויה שלנו, כי נראה שאו אז אנחנו יודעים מה נכון עבורנו. בשאוצ'ה אני מבקשת להיות נקייה מבפנים כדי לראות את עצמי מתוך שקיפות, כדי לראות את ה"אטמן" (העצמיות) שבי ומכאן להיות בדיוק אל מול כל הדברים והמצבים. כאילו היוגי מבקש להיות משוחרר ממה שאינו נכון עבורו ובתוכו – כדי להיות נקי. כשאנו שומרים על ניקיון זה אנו נמנעים מלזהם את עצמינו. מכאן שאין יותר אפשרות ליוגי להכיל מצבים שאינם מדויקים עבורו. אין עוד את השיחה מתוך ה"זרות", ה"אחרות", אלא שיחה מחוברת, נקייה, פנימית. הניקיון הוא של מעמקי הנשמה. כשישנה בהירות וצלילות ניתן לראות פנימה בשקיפות את אשר קיים. כמו עמדנו על שפת האגם והתבוננו אל תוך מימיו. רק כשמי האגם שקטים, צלולים, רגועים כמעה, ניתן לראות מבעדם את עצמינו בכוונה ברורה. שתי מראות משקפות זו את זו כשבאמצע אין שום דמות. הדמות אינה נקייה לעולם. כיוון שאינה באמת מי שאנו. כיוון שתמיד קיים בה אינטרס כזה או אחר המשרת אותה. הדמות אותה לבשנו - היא זו למעשה שהרחיקה אותנו אט אט מעצמנו. היא הסיפור שהחיים מספרים לנו. היא גרמה לחיים לנהל אותנו. מצב זו ניתן להפך... במקום לחפש לעצמנו מקום בעולם הזה ולהמשיך לתת לו לנהל, להתחיל למצוא את המקום לעולם בתוכנו ולהיות אלו שאינם עוסקים עוד בלהתנהל מתוך מציאות, אלא לפגוש את המציאות שנמצאת ופועמת בקרבנו. יש ניקיון פנימי, דיוק ונוכחות גדולה שמאפשרים להכל להיות בפשטות גדולה - מדויק ונכון.

דסיקשר כותב בתרגומו לשאוצ'ה: "הלב נעשה טוב, הטוב נעשה ללב, ההכרה מתמקדת באחד, הדבר הפשוט הנקרא ניקיון מוביל לידיעה עצמית."

סנטושה (שביעות רצון): לאחר שאנחנו בחוויה של נכון ושל אמת נהיה אותו נכון ואותה אמת הלכה למעשה. נקבל את עצמנו כפי שאנחנו, נכיר ונוקיר על זה, נהיה מלאים ושלמים עם כך. המחויבות להכיר תודה על היש. היש הוא מה שיש. הדברים הם כפי שהם. האם ממבט קרוב אנו מסתפקים במה שיש? האם רואים אנו את מה שיש? האם העיניים צדות לשווא את אשר חסר?

בכתבים סנטושה מובהרת על-ידי משל מוכר:

כדי להימנע מדריכה על קוצים אדם לא צריך לצפות את העולם כולו בעור, מספיקות לו זוג סוליות.

 אין ספק שלאדם הרוצה לשמור על רגליו מספיקות זוג סוליות, אך לצד זאת אין ספק שפריצות הדרך המשמעותיות של האנושות היו בזכות בדיוק אותם אנשים שלא הסתפקו בנוחות האישית המידית שלהם ושאפו "לצפות את העולם כולו בעור".

בדיוק במקום הזה נק' המבט של סנטושה מונעת את התהליך הנפוץ שבו שאיפה לעתיד "טוב יותר" גורמת לחוסר יכולת להשלים עם המצב הקיים בהווה ולכן לסבל. מנקודת מבט אופטימית, סנטושה היא איכות שמאפשרת לנו לשאוף בלי לסבול, לרצות להתקדם לצד הודיה על הקיים, לפעול למען עתיד טוב יותר לצד ההבנה המהותית שמה שיש לנו כרגע הוא גם מספיק. הכרת תודה.

זוהי נק' מבט טרנספורמטיבית שביכולתה לרכך דיאלוג פנימי של תסכול וביקורת עצמית הרסנית. בנק' של קושי ואתגרים, סנטושה היא איכות שמבהירה שחווית סבל היא לא בהכרח חלק לא רצוי ממערך הסיבות של החיים. גם אם נסתכל על חלק מנסיבות חיינו כגזירת גורל, בחוויית הסבל שלנו בתוכם יש מרחב תמרון גדול מאוד של בחירה.

טאפאס (מילולית: לחמם או להפיק חום): טאפאס מקורו בוודות ומתייחס לטקסי הקורבן ולדבקות  של מקריב הקורבן. היוגי אינו מקריב קורבנות. הוא מקריב את כל מה שהוא לא כדי להתקרב אל עצמו. המושג מתייחס למושג שהופנם. פרקטיקות שונות מפיקות עבורנו חום בתרגול והרי ידוע שתחת חום – כל חומר משתנה. גם בטבע וגם בנו. בטאפאס התשוקה, הבערה, הכוונה הנכון לדבר עולם ומנחה. שהכי היוגה מנחה אותנו שאין מהותי הדבר אותו אנו עושים כמו הכוונה בתוכנו כשאנו בעשייה. התשוקה פנימה שתמיד הנכון בתוכי ינחה, הראייה את עצמי בעצמי, שהכוונה תהיה לנו הבערה הפנימית לכך. ממבט של חוץ אנו בהשתוקקות כמעט בכל צעד ושעל. מונחים על ידי רצונות ואי רצונות, דחפים ומאוויים. ממבט של ציפור, ממבט על, האם התשוקה האמתית עומדת לה זקופה ואיתנה בראש התור, חורטת פנימה על דגלה: בואו עימי?!   

סוואדיהיה (לימוד עצמי של העצמי): מהמקום הזה אנו ממשיכים ללמידה עצמית ולעשייה פנימית. הכתבים שם, התרגול שם, החיים שם, הכל שם עבורנו כדי שנלמד את עצמנו. כדי שנלמד את מה שאינו עצמנו. מרגע הזיהוי ישנה למידה אישית, עצמית, ישנו מפגש של אדם עם עצמו, מפגש של עבודה, תרגול, למידה. זהו התרגול האמיתי, הפגישה הכי חשובה. אם נדע על מה אנו עובדים נוכל להכשיר את כל האמצעים למען כך. מרגע הזיהוי, מרגע שהידיעה ברורה, מתחיל המפגש עם עצמנו לקבל שם, פנים וצורה.

אישוורה פרנידהנה (התמסרות): כל העבודה, כל הדרך, כל המסע, למען מה? למען מי? לא למעני. לא למען האני. לא למען הדמות. לא למען הסיפור. שהרי האנוכיות היא המסך הכי חשוך ועבה שמסתיר את האור החבוי מאחוריו ובתוכנו. האור שמאפשר לנו לראות. אנוכיות ממשיכה להנציח נפרדות בעוד היוגה מדברת על אחדות. על פירוק הנפרדות ולידתה מחדש את האחדות עם עצמנו ובינינו. בהתמסרות אולי נוכל להישאר בצניעות, לא נזקוף דבר לממד האגו והאישיות שמולידה אותו באמתחתה. אנחנו עושים את העבודה מתוך געגוע, כמיהה, בערגה לידיעה שאינה יודעת אך מאמינה וסמוכה שיש משהו גדול ורחב מאתנו. והוא קיים בתוך כל אחד ואחת. מחבר את כולנו. רואה את כולנו. מחייה את כולנו אל חיים חדשים של אחד. כל מה שנותר לי הוא להוביל את התרגול והמסע ככלל אל הרבדים העמוקים יותר, אל התרגול שבתוך התרגול, כמו את היוגה אל תוך היוגה, את החיים אל תוך החיים. כל דבר אל המקום העמוק יותר, קרוב יותר אל האמת, נכוחה כפי שהיא, בשקיפות וצלילות רבה מבעד לשכבות.

ע"י תרגול האי-הפגיעה כל גילוי אלימות בסביבתו של היוגי נפסק. אי אלימות כמשמעות נוספת לשלום. שלום כמילה נוספת לשלם. מי ששלם עם עצמו, וחי מתוך השלם יכול לראות את הכל כשלם סביבו. אם אני לא נפגעת אזי שום דבר אינו יכול לפגוע בי והסביבה בקרבתי הופכת להיות לא פוגענית עבורי.
כשהכנות מנחה את חיינו, כנות מול עצמנו, הכל כבר ישנו שם אומרת לנו הסוטרה: התוצאה כבר נמצאת בתוך הפעולה. יש תחושה של משהו הרבה יותר טבעי ואורגני עם יותר שקט, קשב והכלה. הדברים מגיעים אלינו כי זו טבעה של הדהרמה. הם למעשה כל הזמן קיימים עבורנו משום שפנס האמת מאיר אותם ואנו רואים אותם למולנו כל הזמן. כשאנו פועלים מתוך הנכון, הנכון מגיע עבורנו.

כאשר היוגי מבוסס בשבועת אי-הגנבה כל העושר מופיע לרגליו כי הוא מבין שכל מה שהוא זקוק לו עכשיו נמצא בידיו. העשיר הינו זה הרואה את חלקו ועושרו בנמצא כבר עבורו.

כאשר האנרגיות מתועלות וזורמות נכון היוגי זוכה באנרגיה רוחנית כבירה. כשכל מה שעלול להוריד תועל, מה שנותר הוא להמשיך לצמוח לעלות לגבהים נוספים.
כאשר היוגי מבוסס באי-חמדנות הוא מקבל ידע על חייו הקודמים. כאשר אני לא חומדת או משתוקקת למה שאינו לי ואינו אני, אני רואה את עצמי כמו שאני ומכאן: "מאין באתי ולאן אני הולכת" בהיר וצלול עבורי.

"בעקבות הטהרה עולה אכזבה מאיברי גופו שלו וקטן הצורך במגע עם גופים של אחרים." (2.40)
בחלק הראשון הוא כותב שעם אותו תהליך של ניקיון פנימי עולה האכזבה למעשה מהגוף. כיצד נוכל להבין זאת? טהרה פירושה היכולת לראות. באופן שמאפשר לנו לראות דברים שלפני כן לא ראינו.
כל החיים מחפש האדם את האושר באמצעות הגוף: אוכל, מין, תענוגות, בגדים ועוד... עם הטהרה מופיעה ההבנה שאמנם ישנו הגוף אבל הוא אינו אני. אין זה משנה כמה הנאה נעניק לו, הצימאון אף פעם לא יסופק. אפשר שהאכזבה אליה הוא מתכוון היא שלעולם לא יכול האדם להיות מאושר באמצעות הגוף. הגוף פשוט אינו מיועד לכך, זהו שימוש לא נכון בו. כל דבר שנעניק לגוף יסופק לרגע. את השלם, העצמי, מה שחבוי בתוכנו פנימה אין צורך לספק כיוון שהוא מלא ושלם  כפי שהוא. במילים אחרות את החולף והזמני אין צורך ולא נכון להמשיך ולספק. כיוון שהוא חולף ולעולם לא יביא לפנינו את האושר המבוקש.
בחלקה השני של הסוטרה מדבר פטאנג'לי על כך שהצורך במגע פיסי עם אחרים מתרופף.
היוגי הוא אינו אדם קר, אדיש או מתבודד. תרגול היוגה מהותי מאוד בתוך ממד היחסים, במפגש עם עוד אנשים, בתוך הקהילה, יוגי הוא איש משפחה, איש שאוהב, איש של נתינה. אם כן מה מתרחש שם ביחס למגע עם אחרים??
עם אותה הבנה שהגוף אף פעם לא יסופק או יחווה אושר תמידי כיצד נוכל למצוא את אותו האושר או הסיפוק בהקשר או במגע עם גופים של אחרים?
אולי היוגי אינו מעוניין במגע פיסי בלבד הבא שוב לספק באופן רגעי את הגוף. בכך הצורך שלו קטן. המילה צורך היא המהותית פה לדעתי. אהבה אמתית לעולם אינה צורך, היא מותרות מתוך מלאות. היא אינה צריכה לספק מאום, כיוון שהיא מגיעה מתוך מקום מלא שממשיך להתמלא בזכותה. אהבה אמיתית מתחילה במקום שנגמרים החוסרים... כך נאמר.
מה שאולי עובר את ההתמרה הוא הצורך בנוכחות/מגע פיסי למען סיפוק או הנאה. אהבה, מפגש עם האחר, יחסים, אינטימיות, יכולים לבוא אך ורק מתוך מלאות, מתוך אור ושמחה. לא מתוך חוסר, בדידות או כאב. כל מגע עם גופים של אחרים יכול להיות משהו שונה לגמרי: בסך הכל ביטוי על פני השטח של משהו ענק ומשמעותי שקורה בעומק.

שביעות רצון מושלמת מביאה לעונג רוחני שמעבר לחומרי כלומר שהינו עקב משהו, מותנה במשהו. כשאתה מחויב להכרת תודה אתה הופך באופן טבעי לאדם מאושר. מאשר את אשר יש ומאושר עם ובזכות כל היש.
להט ומשמעת תרגול (טאפאס) גורמים לשליטה מוחלטת בגוף, בחושים והתגברות על כל חוסר הטוהר של הגוף והמינד. התשוקה מאפשרת התגברות על ההשתוקקות שאינה מובילה אל הנחלה הרצויה. כיוון שתמיד תראה כבר את הנחלה הבאה לכיבוש. התשוקה מחברת אל הבית. המקום בו אתה מתיישב ויודע שהגעת.
שלמות בסוודהיאה מאפשרת ליוגי קשר ישיר עם העצמי אליו אנו שואפים, כמהים ואף מתגעגעים. מה שיכול לסלק את כל המכשולים ולהזכיר לנו את היכולות האין סופיות שבנו כי יש חיבור למשהו אחר, שתמיד בנמצא גם אם לא נחווה במציאות כיש.
אישוורה פראנידהנה מוליכה לסמאדהי. מה שמעבר להכל. ההתמסרות והאפשרות שהכול ישנו ופתוח עבורי מובילה להכל ולכל מה שמעבר לכך. מובילה לחופש מהכול וחופש בכול.