בין זיכרון לעצמאות

כל יום הוא מיוחד. כל יום הוא בעל משמעות וחסר משמעות באותה מידה. 

ועדיין... מכל ימות השנה, הימים האלו נוגעים בי עמוק, מזכירים, כואבים, מחזירים, והזמן... הזמן לא מרפא דבר, לא מוחק ולא שוכח אף לא רגע אחד. ביום הזה אני תמיד חוזרת הביתה. למקום ממנו באתי ואליו אני שבה. אל אדמת ילדותי, אל הדשא עליו גדלתי, אל היום והמקום בו זה קרה, אל הרגע שלא אשכח בחיי, אל הכאב שפילח את ליבי, אל המוות והחיים שדיברו בו זמנית.

שנים רבות התבקשתי לעשות את המעבר בין הזיכרון לעצמאות וסירבתי. לא הבנתי. כעסתי. כיצד במעבר כה חד אני אמורה מהעצב והבכי לעבור לשמחה ולהודיה ולהלל את המדינה שלקחה אותה ממנה וממני?

והשנים עוברות. בכל יום זה שם. ובכל יום אני כאן. צועדת דרך. עדיין חיה. לומדת שיעורים, משתנה עבור עצמי, מנסה להתבונן אל תוך תוכי, להבין ולהעריך עוד טיפה את החיים שעדיין כאן וסביבי.

היוגה מקדשת את החיים כיוון שהיא מחזירה את מי שחי אותם לחיות את עצמו בעודו בחיים. אם אתה חי באמת, מוכן לכל אבן דרך, נוכח לומד ומתפתח מכל פיסת דרך, מוכן לשנות בכדי לא להשתנות ממי שאתה באמת, אזי אתה מקבל את החיים, לומד שמחה וכאב גם יחד, מפחית התנגדות וכעס, לומד על אהבה ועל אפשרות אמיתית לאהוב ומוקיר את היותך פה שהרי זה לא מובן מאליו.

יוגה היא מפגש עם העצמי. העצמי הוא יום עצמאות נצחי. ההבנה שמגיעה עם תרגול החיים תהיה שעבור אותו עצמי ולמען אותה עצמאות עלינו לזרוק את מקלות ההליכה בהם אנחנו תלויים ולפקוח את העיניים על מנת שלא להישאר עיוורים.

הסיפור הבא ממחיש זאת בצורה נפלאה.

לזרוק את המקל 

בארץ אחת בה כל האנשים היו עיוורים, היה כנס גדול בנושא יתרונותיו המופלאים של מקל ההליכה. הציגו שם מקלות בדגמים משוכללים, דורות של פיתוח מאז מקלות העץ הפשוטים שהיו בהתחלה.

האגדה המקומית סיפרה על הצדיק הקדמון אבי הבשורה, שיום אחד באופן מסתורי נתקל במקל, הרים אותו, השתמש בו ומאז השתנו חייו.

המקל היה הצלה אמיתית, מקור לביטחון ואפילו לתקווה חדשה. דורות של עיוורים גדלו עם המקל, הלכו אתו לכל מקום וישנו עמו ליד המיטה. מקלאים שיפצו מקלות ישנים, סופרים כתבו עליו ספרים, משוררים חיברו שירים. לכל אחד היה את המקל המיוחד שלו שבלעדיו, החיים הפכו להיות בלתי אפשריים.

אחרון הדוברים בכנס היה אחד שמעולם לא דיבר בכנסים. הוא חצה את האולם בזריזות ועלה לבמה בלי להשתמש במקל כלל. בפיו הייתה בשורה חדשה – מניסיונו האישי, אם זורקים את המקל ופותחים את העיניים, אפשר לראות את העולם.

סערה קמה באולם. אנשים שכל עולמם היה תלוי במקל הזדעזעו מעצם הרעיון. הרעיון היה מהפכני מדי ואיש מהנוכחים לא היה מסוגל לראות שהדובר מדבר בעיניים פתוחות ושאת כל הדרך לבמה הוא עשה ללא מקל. אנשים נעו בחוסר מנוחה. סיפורי הילדות עליהם גדלו, זיכרונות על מקלות ילדות שנשברו, המקל של סבא שמונח בסלון, למעשה מאות שנים של מסורת ותרבות עמדו בסכנה.

אבל היה איש אחד עם דעות פתוחות בקהל שאמר שהוא מוכן לזרוק את המקל אם יגרמו לו לראות. האיש בלי המקל ענה לו שקודם צריך להיפטר מהמקל ורק אחר כך אפשר יהיה לראות. הוא אמר שמקלות ההליכה אכן יש בהם יתרונות רבים ולכן אין מה לבוא אליהם בטענות. המקל הוא רק מקל, הוא לא טוב והוא לא רע. פשוט מקל. ועם כל הכבוד למקל, היתרונות שבו לא משתווים ליתרונות של הראייה.

האימון של היוגה הוא אימון בלראות. בכדי לראות ראשית עלינו לזרוק את מקלות ההליכה שבמשך שנים שימשו אותנו בעת שהלכנו והתקשינו לראות. ברגע שנוותר על "מקלות ההליכה" אליהם התרגלנו נוכל לחגוג הלכה למעשה את עצמאותנו. 

חגיגת העצמאות היא לפני הכול חגיגה פרטית בין אדם לבין עצמו. חגיגה בה הוא חוגג את היותו הוא עצמו. משוחרר ממקלות, עם עיניים פקוחות, מתהלך בעולם כמי שהוא. 

זוהי חגיגה יום-יומית.

לחגיגה הזו כל המצבים מוזמנים: הכאב, השמחה, העצב, הכעס, הבלבול, האושר ועוד... אין סלקציה בכניסה, אין ביקורת או שיפוט. יש את כל מה שיש, יש עיניים לראות, יש לב פתוח לכול, ויש חיים מלאים לחיות.

הויניאסה בין קודש לחול תמיד ממשיכה.

נמסטה.